<h1>העיטור הלכ' מילה ח"א</h1>
<h2>דף סז:</h2>
ומכשירין דמקמי דלא דחי שבת דווקא היכא דליכא א"י אבל אי איכא א"י אמרינן ליה לא"י דלייתי איזמל או לאחומי חמין ומסתברא לן כלישנא קמא דבה"ג כדגרסי' בעירובין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר רבה לייתי ליה מגו ביתא א"ל אביי והא לא ערבי א"ל נסמוך אשיתוף והא לא שתפו אמרי' לי' לא"י דליזיל ולייתי לי' אמר (אבני) [אביי] בעי לאותובי למר ולא שבקו ר' יוסף דא"ר כהנא כי הוינא בי ר"י [וכו'] בדאורייתא אותבינן תיובתא כו' א"ל רב יוסף מה בעית מימר לאותובי א"ל הזאה שבות ואמירה לא"י שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לא"י אינה דוחה את השבת וא"ל שפיר עבדית דל"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה והכין לישנא דרב אחא משבחא ותשובת הגאונים, ורש"י ז"ל ל"ג בה דתניא הזאה שבות ול"ג נמי דהא מר לא אמר זיל אחים ליה והאי עובדא מקמי מילה הוי דאי לבתר מילה אשתפיך [מייתי לה אפי' ע"י עצמו א"ו מקמי מילה הוי ואפ"ה] מייתי לי' ע"י א"י מחצר אחרת וא"ל לא"י אחים לי משום דאמירה לא"י שבות דלית בה מעשה היא ואי משום טעמא דהכל אצל המילה חולין וכל (שבת קכ"ט:) צרכי חולה נעשה ע"י א"י בשבת ואר"ה כל דבר שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה מש"ה לא שרינן ליה דהא לאו חולה אלא אצל מילה דאי לא מהלי לי' לאו חולה הוא הלכך אי לאו טעמא דשבות [וכו'] לא מהלינן ליה ולא מחללין שבת עילויה ודחו ליה עד למחר כי היכי (דתנן) [דדחי] פסח אפילו במקום שבות משום דאית בה מעשה היא אבל הכא משום שבות דלית בה מעשה אלא אמירה לחודה ולא דחי לה מילה בזמנו. וכל מכשירי מילה עושין ע"י א"י למימר לא"י לצבותי' ואיתויי איזמל אחרינא או איפגום ולאחמומי חמין ולאברי' ינוקא כפסקא דרבוותאי קמאי ה"ה כל מידי דמצוה עבדינן ע"י א"י דמשום דלא ידחו מצוה וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה מדליקין ע"י א"י בשבת ולא (צרכי) [גרע מצרכי] חולה שאין בו סכנה (מקיים) [משום דמקיים] מצוה דהא קי"ל כ"ד שאין בו סכנה אומר לא"י ועושהו וא"ר המנונא כ"צ חולה נעשין בשבת ע"י א"י ואפי' אבות מלאכות ולא עדיף ישוב א"י מקיום מצוה בזמנה דאמרי' (גיטין ח':) כותבין עליו אונו ואפי' בשבת ואסיקנא אומר לא"י ועושה ואע"ג דאמירה לא"י שבות משום דאמרי' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ה"נ ל"ש. ורבינו אלפסי צוה להגיה בהלכות דילי' (סוף פי"ט דשבת), והאי למימרא דכתיבנא הכי אשכחנא ליה בה"ג ועינינ' לי' ואשכחנא דלאו מילי דסמכי נינהו ומגופא דההיא עובדא ולפת דאסור למימר ליה לא"י לצבותי' או לאתי' דרך ר"ה מדקאמר דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה מכלל דאסור למימר לא"י זיל אחים, וכמה מרבוותא טעו בההיא מימרא דקס"ד דהא דאמרי' ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית בי' מעשה דשבות דהזאה מעשה בידים ואמירה דבורא בעלמא היא ואקשי' בה הכי ואמרי הואיל ואמירה שבות דלית בה מעשה היא מה לי אחים מה לי אתויי לי' תרווייהו שבות דלית בה מעשה ושרי, ואטעי לכולהו נוסחא דגירסא דקס"ד דליכא בגמרא דהא מר לא א"ל זיל אחים ליה אלא טעותא דנוסחאי היא [ולא כדקא סברי הוא, ונסחי לית בהו טעותא אלא נסחי מעליא נינהו ולא פירושא כדקא סברי להו אלא האי דא"ל ולא שניא למר] (אלא האי דא"ל ל"ש) בין שבות דאית ביה מעשה לאו אהזאה א"ל אלא ה"ק ליה הא דאמרה אמירה לא"י שבות וקא מדמית לי' לשבות דהזאה דאסור ל"ש לך בהאי שבות דאמירה בין שבות דאית בה מלאכה לשבות דלית בה מלאכה דהא מר לא א"ל זיל אחים דאית ביה מלאכה אלא זיל אייתי ליה מגו ביתא קא"ל דטלטולא לית ביה מלאכה היא. דש"מ דכי אמרינן אמירה לא"י שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאין בו מלאכה כגון ההיא דאשתפך חמימי לא אמרינן אמירה לא"י שבות ומילי דברירין אינון. ואנן ק"ל מה שאמר אייתי לי מגו ביתאי דהוא שבות דלית ביה מלאכה [ושניא] מהזאה הזאה נמי שבות דלית בה מלאכה וכי היכי דהזאה לא דחי שבת אמירה לא לידחי שבת ותיובתא דאביי אכתי איכא ותו בין שבות דאית בה מלאכה הו"ל למימר א"נ ובין אמירה דאית בה מעשה ובין אמירה דלית בה מעשה ותו דלא הו"ל ול"ש לך דהא בברייתא משמע דבאמירה דאית בה מעשה עסקינן והול"ל התם באמירה דאית בה מעשה והכא באמירה דלית בה מעשה היא ומדנקיט לישנא ול"ש לך דברירא ליה מילתא דשבות דאית ביה מעשה קאמר דהיינו הזאה אלא אי איתא לההיא ברייתא דתניא הזאה שבות ואמירה לא"י שבות איתא וע"כ הכי אי"ל לפרושי אבל לא אשכחן לה ול"ג בספרים. הלכך, מפרשינן לה בפירושא דשמעתא ובפירושא דקמאי כגון ר' אחא ובעל הלכות ובתשובת הגאון דקאמר בתשובה (הכי) [הכא] מעשה חול להעלות מטומאה לטהרה (והכי) [והכא] אמירה לא"י היא וא"י קא עביד מעשה. ולפרושי דרבינו אלפסי צרכי חולין אין נעשין ע"י א"י בשבת אלא בדבר שאין בו מלאכה אבל בדבר שיש בו איסור מלאכה אפילו מרשות לרשות אסור ואנן כתבינן מאי דס"ל. ומכשירין דלא דחי שבת כגון חמין מסתברא לן ה"מ מקמי מילה אבל לבתר דאימהל ולי' חמין מחממין ליה ואפי' ע"י ישראל בשבת דתנן (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ראב"ע אמר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ופי' ר"ח כ"ש ביום א' וביום ב', ואתמר עלה א"ר אבוה אר"א ואמרי לה א"ר אבוה אר"י הלכה כראב"ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו וכיון שסכנה היא לו מחממין לו בתחלה בשבת אפי' ע"י ישראל ביום שלישי וכ"ש ביום ראשון לאחר מילה אבל לפני המילה לא מחללינן שבת אלא ע"י א"י כדפ"ל ומרחיצין אותו לפני המילה ע"י ישראל וכתב רבינו אלפסי משמייהו דרבוותא כולהו שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת ומסתברא דהאי דקאמרי רבוותא לפני המילה לאו דמחממין ליה חמין בשבת (חסר כאן מעט בהכ"י) [עי' בשה"ח שכ' להשלים את החסר לפי הענין — ע"י ישראל אלא ה"ק אם היה לו חמין שהוחמו ע"י אינו יהודי בשבת או ישראל שעבר והחם חמין בשבת מותר לרוחצו ע"י ישראל ומרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה ובין לאחר המילה ואפי' בשלישי למילתו כדראב"ע, הלכך לפני המילה דקא אמרינן אהרחצה כדרכו קא אמרינן שאם היה לו חמין מרחיצין אותו כדרכו ולאחר המילה שרי אפי' לחמם בשבת] ע"י ישראל מותר כראב"ע הלכך לפני המילה דקאמרינן כדרכן קאמרינן שאם יש לו חמין מרחיצין אותו כדרכו לפני המילה ולאחר המילה אפי' בזמן שהוחמו בשבת ואע"ג דלא שמעינן (לר"א) [לראב"ע] דפליג ארבין בלפני המילה ורבין לא שרי כדרכו אלא בזילוף כדיוקא דרבה ור"י מדרבנן נשמע לר"א לא אמרו רבנן לפני המילה יום א' וביום ב' דזילוף ש"מ צריך להברותו לפני מילה טפי מיום ג' דלאחר מילה לר"א נמי דאמר ביום ג' מרחיצין כ"ש ביום ראשון לפני מילה דהכל אצל מילה כחולין הן וצריך לו חמין להברותו ואין לו חמין דוחין אותו כדפרישת, וכ' הר' אברהם חכם דורינו שמרחיצין כדרכו לאחר מילה דהא ראב"ע לא אשכחן דפליג ארבין לפני מילה ואינהו לא שרו כדרכו אלא בזילוף כדפי' דרבה ור"י ובין למר [ובין למר] אין מחמין לו חמין עד לאחר המילה ואם חללו את השבת לפני המילה ואירע בו דבר נמצא מחלל שבת. ובפסחים (ס"ט.) א"ר דאפי' לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אין מחממין לו חמין לכתחלה. ואנן חזינן לרבוותאי קמאי דלא שרי לאחומי חמין קמי מילה ע"י א"י אבל לבתר מילה מחללין. וכולהו רבוותא כגון רב אחא ובעל הלכות ורבינו אלפסי הכי פסקינן דאי אשתפיך חמין לבתר דאימהל מחללין שבת משום סכנתא. ובתשו' לגאון ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי בשהיו לו חמין מי מטמינים או לא תשובה דוודאי ינוקא דאשתפיך וכו' עד הזאה מעשה חול היא הכא אמירה לא"י היא וא"י הוא דקעביד מעשה הלכך אם היה לו חמין לתינוק מע"ש ונשפכו מפני קיום מצוה שהיא דוחה שבת התירו להביא חמין מחצר אחרת ע"י א"י [ולהחם חמין ע"י א"י] לכתחלה בשבת מפני הסכנה דקאמר (שבת קל"ג:) אתמר כי אתא רבין א"ר אבוה אר"א הלכה כראב"ע בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו בין בחמין שהוחמו בע"ש בין בחמין שהוחמו כו', וסיומא דהאי תשובה לא בריר לן דקאמר התירו להחם ע"י א"י מפני הסכנה ואתמר נמי והיכא מייתי [מהא] דלאחר מילה אלפני מילה דהא לבתר מילה אפי' ע"י ישראל מותר. והלכך נקטינן דלאחר מילה מחמין ע"י ישראל ולפני מילה ע"י א"י ומרחיצין אותו כדרכו והכי הלכה.
<h2>דף צא.</h2>
ת"ר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דר"א, וליתא דקי"ל כדתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה את השבת ואר"י הלכה כר"ע ואי לא אתיא איזמל מע"ש לא אתיא ליה בשבת דרך ר"ה ומסתברא לן נמי דרך גגות ודרך קרפיפות ודרך חצירות דקי"ל כרבא (פסחים צ"ב.) ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין איזמל דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך חצירות ודרך קרפיפות וכו' ומדקמני לה גבי הילכתא פסיקתא כדאמרן ביבמות (ד:) בעי לאתובי ערל והזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת ש"מ דהל' היא. ודווקא כשעירבו חצירות לעצמן עם בתים ולא עירבו חצירות זע"ז דאיכא למיגזר דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים בחצירות אבל לא ערבו דליכא למגזר מותר אפילו לדבר הרשות וכ"ש לדבר מצוה דקי"ל כר"ש דאמר, א' גגות וא' קרפיפות כולן רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, דגרסינן בפ' כל גגות אמר רב(א) הלכה כר"ש והוא שלא עירבו ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו וכן (אר"מ) [אר"י] מלחשך בין עירבו בין לא עירבו. ורש"י כתב (מלחסך) [מלחשך] ל"ג ולא ידעתי מהו, ומסתברא לן (דמסי' הוא הגירסא) [דסי' הוא לגירסא] שלא יטעה בההיא דגיטין (י"ח.) בפלוגתא דרב ושמואל מאימתי מונין על הגט ר"א משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה מתקיף לה ר' נתן בר הושיעא ולשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ומשום דגרסי' התם מתקיף לה ר' נתן. (והא) [והכא] מתקיף ר"ח שני כלים מש"ה מנח סימנא וט"ס היא ונכתב בספרים. וכן טעו בפסח שני (פסחים ע"ב.) דאמרינן א"ר חייא [אר"מ] לא נחלקו ר"א ור"י על שהיו ב' תינוקות א' למול ערב שבת וכתב רש"י מערערב [לפנינו — מאבל ערב] שם מקום, והוא סי' מאור ערב דר"מ קאמר לא נחלקו על א' למול ע"ש וכן מצאתי בספר רומי בשבת, ובפסח שני, בספר אלקורין בברצולינא וכן עיקר.
והדרינן לשמעתא אע"ג דשמואל ור"י פליגו עליה דרב ופ' רבינו האי ורבינו אלפס [כוותייהו], מסתברא לן דקיי"ל כוותיה דרב באיסורין דהא רבה ורב אשי דאינון בתראי קיימי כוותיה ומפרשי טעמא דרב, מדאמר (שבת ק"ל ע"ב) ר' זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ואמר אביי הא מלתא אמר ר' זירא ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דאמר רבינא א"ר בר אבוה מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד"א, לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו ומסקנא אמר רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים, ש"מ רבה ור"א ס"ל כרב דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו גזרינן דלמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצירות והתם נמי אמרינן (עירובין פ"ט.) בשני דיוטאות אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר ואי לא עירבו אמאי אסור אמר רב אשי דלמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר ש"מ דכולהו אית להו האי גזירה. ובפ' כל גגות (צ"ב.) גבי שתי חצרות אחת עירבה ואחת לא עירבה וחורבה א' ביניהם כו' האי סוגיא נמי כרב אזלא וקי"ל כוותיה, והא דאמרי' (שבת שם) פעם א' שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת ומסקנא שלא ברצון [וכו'] ר"ש אומר א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות כולן רשות א' להן, התם איכא למימר בשעירבו הוה, וס"ל כשמואל וכר"י דאפילו עירבו שרי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואינהו דעבדי כר"ש שלא ברצון חכמים וליתא לההוא עובדא, ואיכא למימר בשלא עירבו, אלא ברצון חכמים וכהלכתא דהא דאמר באיזמל העמידו דבריהם במקום כרת בשעירבו כדפי' והכין היא סברא דילן. ורבוותא קמאי נמי אסרי לאתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות. ורבינו אלפסי הכין כתב (ז"ל הרי"ף ריש פי"ט דשבת) דליתא הלכה כר"ש לגבי איזמל, ואעפ"י דאמרי' בפ' כל גגות הלכה כר"ש. בהא קי"ל הלכה כרבנן וה"נ איפסקי הלכה כר"ע בהדיא דאמר כל מלאכה שאפשר וכו', ותו הא אמר רבא הזאה ערל ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא וכו' ואיכא (מנייהו) מאן דמסייע להא מלתא ממעשה דאשכחן בתלמוד א"י (שבת פי"ט ה"א) רב שמואל בר אבדימי הו"ל עובדא למיגזר רב שישנא בריה אנשיון מייתי איזמל שאל לר' מונא א"ל ידחה למחר שאל לר"א א"ל משתי קנדיטון לא אנשיתן איזמל אנשיתן ידחה למחר, ואנן ק"ל הא פסקא חדא דהא אפסקא הלכתא בהדיא כר"ש דכולן רשות א' הן ומותר לטלטל בכולן ואפי' בשבות דעלמא מכ"ש לדבר מצוה. ועוד הא עבדינן כר"ש דאמרינן לעיל אמר רבין בר רב אדא פ"א שכחו ולא הביאו וכו' וקי"ל מעשה רב, והנהו ראיות כולהן דגמרין מנהון רבוותאי דלא מייתי ליה דרך גגות חצירות וקרפיפות איכא פירכא לכל חדא מנייהו וליכא למגמר מנייהו, דהא דאפסקא הלכתא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחי שבת ומייתי דרך רה"ר כר"א אבל לאתויי דרך גגות וחצירות לא שייכא בהא מלתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות אית בהו איסורא שבות ולא דחינן להאי איסורא אפי' במקום מצוה ור"ש סבר כולן רשות א' ומותר לטלטל בהן אפילו במידי דרשות וכבר איפסקא הלכתא כר"ש, והא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קפסיק אלא סברא (דרבא) [דרבנן] קא מדכיר דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואוסרין לה במקום כרת וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהם דבריהם והעמידו במקום כרת ור"ש חלק באיזמל על רבנן ואמר דליכא בה מלתא אסורא כלל בדרך גגות כמו שפירשתי ור"ש נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר"ש עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית א"ל לר"ש דאסור והעמידו דבריהם במקום כרת הלכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל. (מאן) [מאי] דאמר נמי דר"ש יחיד במקום רבים ואין הלכה כיחיד הנ"מ היכא דלא אפסקא הלכתא בהדיא אבל הכא הא איפסק בחדא כר"ש ועבדין עובדא נמי כוותיה, וההיא מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ירושלמי ליכא למגמר מינה דאסור לאתויי דרך גג דהא (אמר) [דאמר] ידחה למחר משום [דלא אפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות כגון דקמפסקא להו דרך רשוה"ר. א"נ משום] דלא הו"ל איזמל ששבת בחצר דהא [כי] אר"ש לכלים ששבתו בתוך החצר ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולא לאפוקי מר"ש אתא אלא מדר"א אתא ואפילו תימא לאפוקי מר"ש לא סמכינן אלא אגמרא דילן והדין סברא דילן ולית בה ספיקא. ע"כ כתב רבינו אלפסי ז"ל. ואיכא מ"ד [מאי דאמר] רב אשי ברצון ר"ש ה"ק. הכא באיזמל ששבת בתוך הבית הוה כר"ש שאוסר בדבר הרשות ומתיר בדבר מצוה. וע"כ אמר הגאון זה שעשה עפ"י ר"ש אין הלכה כמותו וגמירנא מעובדא בתרא דאמרינן מבוי שלא נשתתפו בו דאי לאו דמותר לטלטל בכולו לא היו מתירין באיזמל ולא נהירא לן דככלים ששבתו בחצר לרבנן דמי ול"ש בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, ותו מהדר תלמודא אהיתרא ונסיב לה מתניתין לאיסורא דקאמר ולא לכלים ששבתו בתוכן ואנן כתבינן מאי דס"ל דהלכה כר"ש בשלא עירבו (בו ערבינן כשעירב כרב מבוי) [אבל עירבו לא, ועבדינן כרב. ומבוי] שלא נשתתפו קי"ל כרבנן דאתמר מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו מותר לטלטל בכולו וטעמא דרב אשי דאמר מי גרם לחצירות שנאסרו על המבוי בתים. ש"מ דהכי קי"ל דהיכא שעירבו בתים עם החצירות אסורין החצירות עם המבוי אבל לא [עירבו] חצירות [וגגות ומבוי] וקרפף (דמבוי ד)רשות א' הן וכן הלכתא. ואין זה מקומו להאריך. אלא כל מכשיר שבדבר הרשות אסור בדבר מצוה נמי אסורין דהא קי"ל כר' (יעקב) [עקיבא] דאמר מכשירי מילה לא דחו שבת.
